מרב תעשי לי בית

באנגלית יש הבדל בין HOME ל HOUSE

באופן מוזר בעברית אין לנו 2 מילים המתארות מצב פיזי לעומת מצב מנטלי.

הילדים שלנו למדים תוך כדי החיים את ההבדל בין בית לבית, להבדיל מדוברי האנגלית שלמדים יחד עם רכישת השפה את ההבדל בין HOME ל HOUSE

אולי כי המשטח מזכיר לי את המשטח של המטבח שלי. והסיר את הסיר של אימא כמו גם קרש החיתוך 

תשאלו מאיפה הדיון הפילוסופי, בלשני הזה? אני תוהה בסוגיה הזאת שנים רבות. כמעצבת אני מנסה להקנות ללקוחותיי את ההבדל הדק בין שני המצבים. הוא כל כך כל כך דק. לעתים זה הבדל הנובע משרבוט של ילד התלוי על דלת המקרר, ספר פתוח שזרוק על המיטה. כיור מלא כלים.  חושים נוספים מעורבים בו, ניחוח של תבשיל על האש. מגע של שמיכה נעימה בליל חורף קר, קולות דיבור של משפחה. 

במישור המקצועי אני נתקלת בסוגיה הזאת באופן יומיומי, בעיקר בפורום עיצוב הפנים בו אני מייעצת. אני עונה על שאלות ,עשרות ביום לעתים. את השואלים ניתן לחלק ל 2, אלו ששואלים שאלות עיצוביות וטכניות ואלו שבשאלתם ניתן להרגיש את הרצון  להפוך את המקום בו הם גרים למשהו אישי פרטי. 

משהו בבניין הזה מעורר בי זכרון של חו"ל עם אהוב, עושה לי גל של געגוע לבית 

על מנת להפוך את הבית שלנו למקום אישי אנחנו צריכים להכניס את האישיות שלנו לתוכו, את האהבות שלנו, התשוקות שלנו, המהווים, הסדר המיוחד שלנו הבלגן המיוחד שלנו. הערבוב של הצבעים שעושה לנו את זה. המיקס של החומרים שמדברים אלינו.

אי אפשר להיות שבויי טרנדים, אי אפשר לרצות לחיות בבית של השכן ( גם אם הוא ירוק יותר) ומצד שני לרצות שהמקום בו אנו גרים ישקף אותנו.

כמי שגדלה ללא שלג בחוויות ילדותה יש משהו חמים בבית האבן מוקף השלג יחד עם חדר הזכוכית, מעורר את הדמיון באיך וכמה חמים ונעים שם בפנים 

תפקידו של מעצב,להכיר את הלקוח לעומק כזה שיוכל לעזור לו לתרגם את האישיות שלו לבית. בשנים האחרונות, כפטריות אחרי הגשם צצים יותר ויותר בתים זהים בארץ. ריצופים זהים, צבעים זהים, חומרים זהים, בתים חסרי אישיות . 

משהו באור שבחדר יחד עם הצהוב והחום עושה לי חשק להתכרבל בתוך המצעים הלבנים האלו

כמעצבת פנים אני חשה, לעתים קרובות, את תחושת התסכול כאשר הלקוח מפיל את כל כובד האחריות ליצירת הבית עלי. אני לא מתלוננת ברמה המקצועית, אני אוהבת את עבודתי ונהנית ממנה מאוד. אבל כאשר לקוח מפיל על המעצב, מצד אחד את האחריות ליצור לו בית ומצד שני מטיל וטו מאחר והוא בעצם רוצה דירה כמו בגיליון האחרון של ירחון זה או אחר נוצר דיסוננס שבא לידי ביטוי הן בבית והן ביחסים בין הלקוח למעצב. 

מתה על שביל האבן עם החצץ והעלים עליו שנשקף מהחלון הענק, שולחן העץ והמנורה המדהימה. 

אז קיימת גם הסוגיה הנוספת : איפה מתחילה ונגמרת אחריות המעצב למוצר המוגמר ואיפה מתחילה ונגמרת אחריות הלקוח למוצר המוגמר. 

אני באמת מאמינה שעבודתם של מעצבים ולקוחותיהם צריכה להיות הרמונית ומאוזנת. אני לא מדברת ברמה היומיומית של סוגיות אלו או אחרות. עבודת מעצב\לקוח היא כמעט כמו זוגיות. ערכים כמו כבוד, הקשבה, נתינת מקום, שיתוף, כבוד, פרטיות, הדדיות כל אלו תקפים גם במערכת יחסים מקצועית זאת. ואם זה לא הולך? תמיד כדי להכין הסכם ממון עוד בשלב כתיבת הכתובה.

נו? יש צורך להוסיף? שניצל ובקבוק טמפו של פעם, אני בטוחה שבצנצנת יש מיונז כמו שסבתא שלי היתה מערבבת במהירות בזמן שהיתה מזליפה את השמן לביצה 

וכעת מגיע החלק שהוכיח לי יותר מכל את משנתי.

נכנסתי לספריית תמונות ההשראה שלי על מנת להוסיף צילומים לפוסט, צילומים שעושים לי בית.

פרובנס, אבל הנוף עושה לי כל כך ישראל, ירושלים או חיפה.

יש לי במאגר אלפי צילומים ממוינים ומקוטלגים, את כולם אני אוהבת מכולם אני מקבלת השראות לעיצובים. אבל כשרציתי לבחור את אלו המשקפים בית עבורי,עברו בערך 24 שעות מאז כתיבת הפוסט עד שהצלחתי למצוא כמה בודדים. מאוד קל להתרשם מצילומי עיצוב פנים, בעיקר עם יש צלמת מוכשרת וסטייליסטית חבל על הזמן. אבל מה באמת עושה לנו את הצביטה הזאת של להרגיש את החמימות בלב: "לפה אני רוצה להיכנס, פה אני ארגיש הכי בבית בעולם" 

אצלי בכל צילום יש משהו מהבית של ילדותי ביתי העכשווי או זיכרון שאני נושאת עמי מאז ומעולם.

זה רק בגלל שבזה אני רוצה...